חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קידושין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קידושין. הצג את כל הרשומות

הנושא את האשה ולא מצא לה בתולין

      הנושא את האשה ולא מצא לה בתולין

     תפיסה שונה של מהות הזמן גוזרת הגדרה שונה של  
     תקפות הכלל "העמד דבר על חזקתו".
 מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע ביחס לנאמנות של אישה בטענת "משארסתני נאנסתי", כפי שהיא מתפרשת בתלמוד הבבלי.

ראשי פרקים:
1. פתיחה
2. הצגת המקרה
3. "העמד דבר על חזקתו"
4. התמדה וקביעות בעולם של תנועה והשתנות
5. הבנת המחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע ביחס למהות הזמן, כהכנה להבנת מחלוקתם ביחס לרמת התקפות של הכלל "העמד דבר על חזקתו"
6. לאיזו מוחזקות משקל משפטי רב יותר, למוחזקות האשה בכתובה, או למוחזקות האיש בממון? תפיסות שונות של מהות הזמן גוזרות זיקות  שונות בין הכלל "העמד דבר על חזקתו" למעמדם המשפטי של האיש והאשה.

1.פתיחה: בדיונים הלכתיים רבים מופיע המושג "נאמנות" במשמעות שהיא קרובה, אם לא זהה, למושג "אמינות". במקרים אלה מצטרף תוכן של טענה או של עדות לאופי הנסיבות, ומשכנע אותנו כי הנאמר הינו מספיק מתקבל על הדעת, על מנת שנכריע את הדין על פיו. ביחס לרמת התקפות של ה"נאמנות", ומקומה בסולם הדרגאי של כללי הכרעת הספקות, אין לנו לומר אלא כי ישנן "נאמנויות" שונות, עם רמות שונות של תקפות[1].                                                                                            
במאמר זה נציג מקרה בו "אמינות" של טוען כמעט ואינה רלבנטית לביסוס של "נאמנותו". מקרה בו ה"נאמנות" נקבעת באמצעות כלים הלקוחים מן היסודות הראשוניים של מציאות ה"עולם" הנתון לנו בהכרה.
ברצוננו להדגיש, כי דרך הלימוד שלנו מכריחה אותנו להשמיט מגוף המאמר נתונים חשובים רבים. הדבר עשוי לעורר שאלות אצל הקורא הבקיא. השלמה של הנתונים הללו, הנמצאת בהערות הסיום של המאמר, תומכת בגוף הידע וברצף ההגיוני של המאמר, ומשיבה לרוב השאלות.

2. הצגת המקרה: אומרת המשנה (כתובות יב'): "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולין, היא אומרת 'משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו' והוא אומר 'לא כי אלא עד שלא ארסתיך, והיה מקחי מקח טעות'. (רבן גמליאל[2]) ור' אליעזר אומרים נאמנת. ר' יהושע אומר – לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה".
פירוש הדברים: המשנה עוסקת במקרה של איש שקידש אשה על דעת שהיא בתולה. לעובדת היותה של אשה בתולה בשעת הקידושין משמעות ממונית. היא זכאית לכתובה בעלת ערך כפול מכתובה של בעולה[3]. בליל הכלולות מגלה האיש שאשתו אינה בתולה. טענתו  אינה מתייחסת לחשד שמא זינתה תחתיו בזמן שבין הקידושין לנישואין[4], אלא לכך שהיא נבעלה קודם לקידושין. משמעות הדבר היא שבזמן הקידושין הסתירה האשה את עובדת היותה בעולה, ובכך הפרה את חלקה בהסכם שעל פיו החליטו השניים להינשא. כעת מבקש האיש להפסיד את זכותה של האשה לכתובת בתולה[5]. טענתו המשפטית היא "מקח טעות". האשה מצידה, אינה מכחישה את עובדת היותה בעולה לפני ליל הכלולות. טענתה היא שבזמן הקידושין הייתה בתולה, וכי איבדה את בתוליה באונס שאירע לאחר מכן. אשר על כן זכאית היא לכתובת בתולה[6]. טענת  האשה, המתארת היסטוריה מתקבלת על הדעת של איבוד הבתולין, עשויה להשהות את נאמנותו האוטומטית של הבעל להפסיד את כתובתה[7].

3. "העמד דבר על חזקתו": הגמרא (שם) מסיקה כי אחד מיסודות המחלוקת ביחס לנאמנות האשה, הוא בדין תקפותו וחלותו של כלל שהיא מכנה בשם "חזקה"[ 8], וזה לשונה: "...אלא דאמרינן אוקמה אחזקה...". ביטוי זה לקוח מן הגמרא (חולין י ע"ב) -  "אוקי מילתא אחזקיה", ובתרגום לעברית -  "העמד דבר על חזקתו"[ 9].
משמעותו של הכלל האמור היא שבמקרה של ספק ביחס למעמדו ההלכתי או מצבו הגופי של דבר, כאשר אין אנו בטוחים אם חל או לא חל שינוי במעמדו או במצבו, אנו  אומרים שהדבר נשאר במעמדו או במצבו הראשון, עד אשר יתברר בראיות כי חל שינוי[ 10].
רש"י (בסוגייתנו, ד"ה "אוקמא אחזקה") מסביר כיצד משמש הכלל "העמד דבר על חזקתו" כיסוד המחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע לפי פירוש הגמרא, וזה לשונו: "מספקא לן בשעת ארוסין אי בתולה הוואי ונשתעבד לה למאתיים, אי בעולה הוואי, העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה, והך השתא הוא, דאתניסה אחר ארוסין".
 פירוש הדברים: האשה נולדה בתולה והייתה בתולה בעבר. כעת היא נמצאת בעולה. הספק שלפנינו מתייחס לשאלה מתי נפסק מצב הבתולין, האם לפני הקידושין או לאחריהם.
במידה ואנו מחילים על האשה את הכלל "העמד דבר על חזקתו"[11], הרי שיש לנו לומר כי מצב הבתולין נמשך עד לרגע שהוא קרוב מאוד לליל הכלולות, כלומר, עד לרגע בו מתברר כי האשה אינה בתולה.
מדברי רש"י יוצא , כי זהו יסוד המחלוקת שבין ר' אליעזר לר' יהושע: ר' אליעזר  סובר, שהואיל והאשה נולדה והייתה בתולה עד לרגע הביאה שהפסיקה את מצב הבתולין, הרי שצריכים אנו להחיל עליה את הכלל "העמד דבר על חזקתו" ולהניח שהפסקת מצב הבתולין התרחשה במועד המאוחר ביותר שניתן להעלות על הדעת, כלומר סמוך מאוד לליל הכלולות. העובדה שחזקתה הורעה[12] משום שנמצאה לא בתולה בליל הכלולות, אינה צריכה לפגום בחלות החזקה. אם כך הם פני הדברים, הרי שצודקת האשה באומרה שבזמן הקידושין הייתה בתולה.
לעומתו סובר ר' יהושע, שהואיל והאשה נמצאת בעולה בהווה, כלומר בליל הכלולות ובזמן טענת הבעל ותגובת האשה, הרי שחזקתה הראשונה פוקעת. הגמרא במקום אחר (כתובות ע"ה ע"ב, רבא) מלמדת, כי ר' יהושע מקבל אמנם את תקפותו של הכלל "העמד דבר על חזקתו" בנוגע לגוף, אפילו הורעה חזקתו [13] אלא שהוא עושה זאת בתנאי שהדבר אינו עומד בסתירה לחזקת ממון העומדת כנגדה להכחישה[14] .
במקרה דנן, יש לאיש "חזקת ממון", הואיל והוא מוחזק בממון המיועד לשמש לכתובת האשה. לדעת ר' יהושע, עובדת היותו של הבעל מוחזק בממון, מעניקה להרעת חזקת הבתולין משמעות מאיינת. שוב אין בעובדה שהאשה הייתה בתולה בעבר, בכדי לשכנע אותנו כי מצב הבתולין נמשך עד ל"רגע האחרון" שלפני ליל הכלולות. טענת הבעל כי יתכן[ 15] שאשתו נבעלה לפני הקידושין, מפקיעה מן האשה את זכותה לכתובת בתולה, "עד שתביא ראיה לדבריה" ותוכיח כי נאנסה לאחר הקידושין.
מדברינו יוצא כי לכאורה, עוסקת מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בשאלה האם הכחשה של חזקה דמעיקרא על ידי חזקת ממון מפקיעה את הראשונה, אם לאו. בהמשך הדברים יתברר, כי קיים מרכיב משפטי נוסף אליו מתייחסת המחלוקת.
        

4. התמדה וקביעות בעולם של תנועה והשתנות: בטרם ניגש להצגת נושא הליבה של המאמר, נרחיב מעט את הדיבור אודות הכלל "העמד דבר על חזקתו".
מבחינה עקרונית, בין שאנו אומרים שמקורו מן התורה, ובין שאנו אומרים שמקורו מהלכה למשה מסיני[ 16], מיוסד כלל זה על נטייתו הטבעית של האדם ליישם את ניסיון העבר, שעה שהוא מבקש להכריע בשאלה הניצבת לפניו בהווה. מדרך הטבע, נוכח העבר בתודעת ההווה באמצעות הזיכרון. זהו התפקוד המאפשר לאדם ליישם בהווה את שלמד בעבר. תוצאות לימוד העבר מצטברות בזיכרון ויוצרות רושם אינטואיטיבי האומר ש"כך הם פני הדברים". במקרים רבים אנו מניחים, כי הדברים הינם כפי שהיו שעה שהתוודענו אליהם. רושם אינטואיטיבי זה משמש בחיי היום יום כ"ידע מספיק" המאפשר לנו להתנהל בעולם באופן סביר ומתקבל על הדעת. הניסיון המצטבר מלמד אותנו כי הנחתנו התמימה עומדת במבחן המציאות. העולם "מספר" לנו כי יש לדברים נטייה לשמר את אופיים וצורתם המוכרים.
פירוש הדבר הוא, שבמקרה דנן, התורה (או ההלכה למשה מסיני), אינה מחדשת כלל שאינו ידוע לבני האדם, שהרי מדובר בתהליך הכרתי טבעי ואינטואיטיבי. כל שהיא עושה הוא לאשר את יישומו במקרים ידועים של ספק הלכתי.
לאור האמור יתכן, כי מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על פי הבבלי, נוגעת לערכו המעשי של מכאניזם ההנכחה של העבר בהווה. במילים אחרות, יתכן כי המחלוקת נעוצה בשאלה העקרונית  עד כמה ניתן לסמוך על נטייתם של ה"דברים" להתמיד במצבם היסודי ולשמר את זהותם הראשונית בעולם של תנועה והשתנות, כלומר, בממד הזמן[ 17].
כזכור, גם ר' יהושע מקבל את תקפותו של הכלל "העמד דבר על חזקתו". גם הוא סובר כי מכאניזם ההנכחה של העבר בהווה מבטא יחס נכון אל המציאות, וכי הוא יכול לשמש כדרך ראויה לפתרון של ספקות, אלא שככל הנראה, הוא מעניק לו אשראי מועט יותר.

5. הבנת המחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע ביחס למהות הזמן, כהכנה להבנת מחלוקתם ביחס לרמת התקפות של הכלל "העמד דבר על חזקתו": הגמרא (ראש השנה י ע"ב, יא ע"א) מביאה את הברייתא הבאה – "תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם...ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם...". כיצד קשורה מחלוקת זו למחלוקת בסוגייתנו? על מנת לבאר את הדבר, מוטל עלינו להבין את משמעותם האונטולוגית של החודשים תשרי וניסן. בעניין זה אומרת המשנה (שם, ב ע"א): "...באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים...באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות...".
פירוש הדברים: ראש השנה למלכים מציין את נקודת הפתיחה של הזמן ההיסטורי. בזמן ההיסטורי, משתנים הדברים ומתחלפים ללא הרף. הם באים לעולם וחולפים לבלי שוב. המלך ג'ורג' השישי לא ישוב עוד למלוך לעולם. הזמן ההיסטורי הוא הזמן הלינארי, הזמן ה"זורם" באפיק המתוח בין העבר לעתיד[  18]. כאשר אומר רבי יהושע "בניסן נברא העולם", הוא מלמד אותנו כי לדידו העולם הוא בראש וראשונה תווך של "זמן היסטורי"[19], של השתנות בלתי פוסקת. הוא מבטא בכך תפיסה של זמן אשר בו העבר אינו קיים עוד כממשות אונטולוגית, אלא כאוסף רשמים בעלי משמעות הצרובים בזיכרון. גם לעתיד אין ממשות כזו, בהיותו אך ורק ביטוי ליכולתו של האדם לדמות או לחזות "מציאות" שאינה קיימת, באמצעות כושר הצפייה והדמיון. ה"זמן" היחיד שקיים כממשות אונטולוגית הוא ההווה[ 20]. ביחס לתופעות נקבע ההווה על ידי הזהות העכשווית שלהן. הנתפס בהווה, הוא אשר "קיים באמת".
לעומת זאת, מציין ראש השנה לשנים את נקודת הפתיחה של הזמן הטבעי. "שנה" מציינת מחזור שלם של תנועת כדור הארץ סביב השמש[ 21 ]. הזמן הטבעי הוא הזמן המעגלי, המחזורי.
כאשר אומר רבי אליעזר "בתשרי נברא העולם", הוא מלמד אותנו כי לדידו העולם הוא בראש וראשונה תווך של "זמן טבעי", של חזרת הדברים על עצמם[ 22].
תיאור וביטוי לתפיסת זמן כזו אנו מוצאים בפסוקי ספר קהלת: "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם: הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח על סביבותיו שב הרוח:" (א', ה-ו), "...אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת:" (א', ז), "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש": (א', ט), "יש דבר שיאמר ראה זה חדש כבר היה לעולמים אשר היה מלפננו": (א', י).
בניגוד לזמן הלינארי, אשר בגרעין המשמעות שלו הוא נתפס כתהליך מימוש אפשרויות גנוזות  המשתרע על פני קוו המתוח בין העבר לעתיד, ומשקף תהליך רציף של השתנות - משקף גרעין המשמעות של הזמן המעגלי, תהליך של הצטברות רשמים אשר הופעתם המחזורית קובעת בהכרה את אפיים המוכר והמוסכם. תפיסת זמן כזו, מעניקה לעבר משקל רב בהבנת המציאות, בהיותו המקור לכושר השיפוט וההתמצאות שלנו.
אנו משתמשים בביטוי "גרעין המשמעות" בכדי להבהיר שבשתי הצורות של תפיסת הזמן ישנו מקום גם להיבט של התפיסה ההפכית, אלא שמשקלו הוא משני ביחס להיבט העיקרי עליו מושתתת התפיסה. במילים אחרות, כשם שתפיסת הזמן הלינארי מכירה את נטייתם של הדברים לשמור זמן מה על צורתם, תכונתם ואפיים, כך מכירה תפיסת הזמן המעגלית בעובדה שהדברים חוזרים על עצמם באופנים דומים אבל לא זהים. יתר על כן, היא אף מכירה בכך שבתהליך הקיום של תופעה יחידה, המתנהל בין "לידתה" ל"מותה", קיים ציר לינארי של תהליך השתנות אשר מתוח בין הקצוות התוחמות את משך קיומה.
השוני שבין התפיסות מתייחס איפוא לשאלה מהו "מרכז הכובד" של קיום בממד הזמן – השתנות או השתמרות?   

6. לאיזו מוחזקות משקל משפטי רב יותר, למוחזקות האשה בכתובה, או למוחזקות האיש בממון? תפיסות שונות של מהות הזמן גוזרות זיקות שונות בין הכלל "העמד דבר על חזקתו" למעמדם המשפטי של האיש והאשה: הקורא הבקיא עשוי להבחין במגמה בעייתית הנרמזת מן הנאמר עד כה. אם אנו אומרים כי לדעת ר' יהושע "זכות הבכורה" בהכרעת הספק שמורה להווה, למציאות העכשווית, הרי שצריכים אנו להסיק כי לדעתו עדיפה "חזקה דהשתא"[ 23 ] על פני הכלל "העמד דבר על חזקתו". לכאורה קשה הדבר שהרי כבר האריך מרן "החזון איש" (סי' פ', ס"ק יז') להוכיח כי גם למ"ד חזקה דהשתא חזקה היא[  24], במקום שישנה חזקה דמעיקרא אין חזקה דהשתא קיימת בתורת חזקה כלל! אלא שיש לומר, כי לדעת ר' יהושע, הואיל וחזקת הממון של האיש מכחישה את חזקת הגוף של האשה, פוקעת האחרונה ו"מפנה את מקומה" לחזקה דהשתא הבאה לידי ביטוי בדבריו: "הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס...".
כמו כן, יש לנו לחזור ולהדגיש את הערך היחסי של ההבדלים בין תפיסות הזמן. פשוט הדבר, שהואיל ור' יהושע מקבל את תקפות הכלל "העמד דבר על חזקתו", הרי שגם הוא מעניק לניסיון המלמד כי "הקיים בעבר - הוא הקיים בהווה" משקל מכריע בהכרעת הספקות. ההבדל בין עמדתו לעמדתו של ר' אליעזר הוא הבדל של מינון המתבטא ביחס לרמת התקפות והיקף החלות של הכלל האמור, כפי שנסביר כעת.
הסוגיא שלנו מציבה בפנינו משוואת נתונים משפטית כזו:
מחד – האישה, אשר הייתה בוודאי בתולה בעבר ונמצאת לא בתולה בהווה, מוחזקת בשטר האמור לחייב את האיש לתת לה כתובת  בתולה.                                                       
מאידך - האיש מוחזק בממון האמור לשמש בתורת כסף הכתובה.
קיים ספק ביחס לתקינות ההליך באמצעותו הפכה האשה למוחזקת בכתובה, כלומר, ביחס למחויבותו של האיש לכתובת האשה. כעת נראה כי הדרכים השונות לפתרון הספק נעוצות בתפיסות השונות של מהות הזמן.

לדעת ר' יהושע, כשאנו מוצאים בליל הכלולות שהאשה אינה בתולה, הרי שלדידן זהו המצב אשר קובע את יחסנו אליה, משום שזהו ההווה שלה, הנתון הוודאי העכשווי הקיים לגביה, העומד בזיקה להווה של מוחזקות האיש בממון. כידוע, "חזקת ממון" מבטאת עמדה פורמלית המתייחסת ל"צילום מצב" עכשווי. במקרה כזה אנו אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה"[  25].
מצבו העכשווי של האיש (מוחזק בממון) ביחסו למצבו העכשווי של הגוף (לא בתולה), הופכים את עברה הוודאי של האשה (חזקת הבתולין שלה), ללא רלבנטי. זהו הקשר הדברים האונטולוגי, ומכאן גם צירוף הנסיבות הרלבנטי אותו יש להביא בחשבון לשם פתרון הספק.
בתפיסת זמן כזו, יש למצב הנצפה בהווה עדיפות מכרעת על פני הניסיון המלמד כי "מצב העבר - הוא מצב ההווה". אשר על כן משמש הראשון כמגדיר של מציאות במקרה של ספק. לנוכח צירוף נסיבות זה, הופך המצב העכשווי  של גוף האשה לזה אשר מגדיר את עברה המוטל בספק, "עד שתביא ראיה לדבריה", כלומר, עד ש"תקיים" את העבר כאילו היה הווה לכל דבר[ 26].
אל מול מוחזקות האיש בממון והיותה של האשה לא בתולה, הופכת מוחזקותה של האשה בשטר הכתובה לחסרת משמעות, הואיל והיא מושתתת על עבר שוודאותו מעורערת  לאור מה שמתגלה בהווה.                                                            
כפי שאמרנו, אין פירוש הדבר שר' יהושע מעדיף מבחינה עקרונית "חזקה דהשתא" על פני "העמד דבר על חזקתו", אלא זאת, שהוא סובר שכוחו של ניסיון המלמד כי "הקיים בעבר - הוא הקיים בהווה", פוקע לנוכח חזקת ממון. הוצאה של ממון מידי "מוחזק" דורשת נתון בעל כוח שכנוע רב. עיקרון השתמרות הדברים הוא משכנע בהחלט, אבל אינו משכנע דיו.
לעומתו סובר ר' אליעזר, כי מבטנו אינו צריך להיות מופנה אל קטע הזמן של ההווה בלבד, הואיל ואין בו כדי לשקף את "התמונה הגדולה". לימוד של מציאות בהווה צריך להביא בחשבון את המשמעות המכוננת של נתוני העבר ולצרפם אל נתוני ההווה הנגזרים מהם. העבר מכיל נתון רב משמעות:
 היותה של האשה בתולה מעיקרא. "עבר" זה, גוזר נתון משפטי עכשווי: האשה מוחזקת בכתובת בתולה. וודאותו של העבר, והניסיון המלמד כי "מצב העבר - הוא מצב ההווה", הם אשר קובעים את תקינות מוחזקותה של האשה בכתובה. לעניין זה, עיקרון השתמרות הדברים הוא משכנע דיו.
לסיום: מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע נוגעת לשאלה האם יש בכוחו של הכלל "העמד דבר על חזקתו" ביחס לגוף של אשה ("חזקת הגוף"), להותיר על כנה את התחייבותו של האיש כלפי האישה ("חיוב"), או שאין בכוחו לעשות זאת, ו"חיובו" של האיש חוזר להיות "מוחזקות".
ר' יהושע סובר, כמתבקש מתפיסת הזמן שלו, כי חרף העובדה שלעבר משקל מכריע, הרי שאין בכוחו להפקיע את וודאותו של צילום המצב העכשווי, כלומר, של מוחזקות האיש בממון לנוכח העדר בתולין אצל האשה. לעומתו סובר ר' אליעזר (וכנ"ל בעניין תפיסת הזמן), כי משקלו של העבר גדול מספיק על מנת שחזקת הממון של האיש תוגדר על ידי עברה הוודאי של האשה ("חיוב"). אנו מביטים אל עברה הוודאי של האשה ושואבים ממנו ידע "מספיק" בנוגע להווה, ובכך קובעים כי עובדת היות האשה בתולה בעבר, היא אשר מאשרת בהווה את תקינות מוחזקותה בכתובת בתולה. פירוש הדבר הוא, שמוחזקות האיש בממון אינה גורעת מהתחייבותו. לא צריך להתקיים כאן הליך "הוצאה" של ממון, אלא של קיום התחייבות. מבחינה משפטית, מוחזקותה של האשה בכתובה, היא בעלת משקל רב יותר ממוחזקות האיש בממון[27].

הערות סיום:
1.מפאת אריכות הדברים, נזכיר בקצרה דוגמא אחת של "נאמנות". נחלקו אמוראים ביחס לרמת התקפות של נאמנות ב"מיגו". יש הסוברים כי במקרים ידועים היא מועילה אפילו במקום עדים (רבה, רב חסדא), ויש הסוברים כי היא אינה מועילה במקום עדים, אבל מועילה במקום אנן סהדי (רבא), ויש הסוברים כי אפילו במקום אנן סהדי אינה מועילה (אביי). ראה/י בבא בתרא לא ע"א, שם לג ע"ב וכן בבא מציעא פא ע"ב. יש לציין כי היו מרבותינו האחרונים שלימדו כי הנאמנות במיגו אינה באה מכוחה של אמינות, אלא מכוחו של מודל משפטי שהם כינו "מיגו דכח הטענה". הגדרות שונות ליסוד התקפות של "מיגו", עשויות להגדיר הבדלים ברמת התקפות של הכלל, ואכמ"ל.
דוגמאות לדיונים ברמת התקפות במקרים אחרים  של נאמנות, חורזים את הש"ס לאורך ולרוחב ואכמ"ל.

2. רבן גמליאל מופיע בסוגריים, משום שעובדת היותו שותף לדעת ר' אליעזר בנוגע לנאמנות האישה (ראה משניות פרק ראשון במסכת כתובות, גמרא דידן וגמרא ריש פרק שני, טז' ע"א, שמעמידה דווקא אותו מול ר' יהושע), אין פירושה בהכרח שהוא נוטל חלק בדיון האונטולוגי היסודי החורז את מחלוקות ר"א ור"י, המופיע במקומות רבים בש"ס, ועוטה לבושים שונים. ראה משנה ברכות ט ע"ב בעניין סוף זמן ק"ש של שחרית. ר"א אומר ש"זמנה עד הנץ החמה" (נתון מעולם האובייקטים), ור"י אומר "עד שלוש שעות שכן דרך (בני) מלכים לעמוד בשלוש שעות" (נתון מעולם התודעה התרבותית) ומשנה תרומות פ"ח משנה א' בעניין אשת כהן שהייתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך, שר"א מחייב חומש ואשם כיוון שאכלה בתרומה בזמן שכבר לא הייתה אשת כהן (נתון אובייקטיבי), ור"י פוטר מכיוון שלא יכלה לדעת שמת בעלה (נתון מעולם התודעה), וכמובן בבא מציעא נח ע"ב ("תנורו של עכנאי") ובעוד הרבה מקומות. הצד השווה במחלוקות אלה הוא, שבעוד שר"א סובר כי המציאות המגדירה את הנתונים על פיהם אנו קובעים את ההלכה צריכים להילקח מן המציאות האובייקטיבית, כלומר, המציאות של עולם האובייקטים, סובר ר"י כי המציאות המגדירה את הנתונים על פיהם אנו קובעים את ההלכה היא המציאות "התרבותית", ההיסטורית, כלומר, עולם המושגים המוסכם בשיח האנושי.
כפי שנראה להלן, זוהי, במידת מה, מחלוקתם של השניים בנוגע למהות הזמן. ר"א רואה בזמן האסטרונומי הטבעי את ממד הזמן "הקובע", בעוד שר"י רואה בזמן התודעתי היסטורי את ממד הזמן "הקובע". להלן.
3. משנה, כתובות, י' ע"ב.  
4. שהיא עיקר פרשיית "מוציא שם רע", דברים כב', פס' יג - כא. מקרה זה נדון במסכתין, ט' ע"א – י' ע"ב ("האומר פתח פתוח מצאתי..." להלן הערה 7.) לעומת זאת, מן המשנה שלנו מובן בפשטות כי טענת הבעל נוגעת לאיבוד הבתולים קודם לאירוסין: "...ר' יהושע אומר...הרי זו בחזקת בתולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה".
5. נחלקו אמוראים, כתובות יא' ע"ב, האם אשה שהסתירה את עובדת היותה בעולה בזמן הקידושין מפסידה את כל כתובתה, או שהיא מפסידה רק את הערך המוסף של כתובת בתולה. עי"ש.
6. מפשט מתנית' מובן,  כי במידה ואשה הייתה בתולה בזמן הקידושין ונאנסה לאחר מכן, היא זכאית לכתובת בתולה.
7. אומרת הגמרא (כתובות ט ע"ב)  "אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה". עי"ש. בעניין השהיית הנאמנות האוטומטית של הבעל להפסידה כתובתה, ראה/י ריטב"א כתובות ט ע"א ד"ה "אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי...", שמסביר שההבדל בין המקרה שם למקרה בסוגייתנו נעוץ בעובדה ששם טוען הבעל טענת ברי והאשה שותקת או שמדברת  ומכחישתו בטענת ברי לומר בתולה הייתי בליל הכלולות, בעוד שבסוגייתנו טוען הבעל טענת שמא והאשה אינה מכחישה שלא הייתה בתולה בליל הכלולות, אלא מסבירה את מצבה בטענת ברי.
 8. בהמשך להערה הקודמת, הגמרא בסוגייתנו מלמדת כי לנאמנות האשה יש גם בסיס של טענות "ברי ושמא". התייחסות לכך מופיעה בהערת שוליים 14. עוד מלמדת הגמרא כי לנאמנות האשה גם בסיס של "מיגו", וראה רש"י (שם בד"ה "אלא דאיכא מיגו"), שאומר שהאשה יכלה לטעון "טענה מעולה" כגון "מוכת עץ אני" ובכך לא הייתה נפסלת  מלהינשא לכהן, ותחת זאת טענה טענת אונס ה"גרועה". במאמר זה בחרנו להתעלם כליל מן הסיוע הזה לנאמנות האשה, הואיל ודברי הגמרא "אי נמי...אלא דאמרינן אוקמה על חזקה" עשויים ללמד כי חזקת הגוף לבדה עשויה לשמש בסיס לנאמנות האשה. וכבר דנו ראשונים ואחרונים בשאלה האם נאמנות האשה צריכה לשני הכללים או שהיא עומדת על אחד מהם ואכמ"ל.
 9. בלשון רבותינו האחרונים מקבל כלל זה את השם המושגי "חזקה דמעיקרא". המקור להמשגה זו הוא רש"י, כתובות יג' ע"א, ד"ה "בבתה", עי"ש. וראה/י למשל קובץ שיעורים לגר"א וסרמן, כתובות עד, ועוד רבים ושלמים.  
 10. לכלל זה שתי קטגוריות. האחת מכונה "חזקת הגוף". משמעה הוא, שכשיש ספק אם נשתנה הגוף, כגון אם הופיעו מומים בגוף האשה (כתובות עה', משנה וגמרא) או שהאשה אבדה את בתוליה (סוגייתנו), מכריעים על פי המציאות הידועה מן העבר ומעמידים את הגוף על חזקתו הראשונה.                                                 השנייה מכונה "חזקת הדין". משמעה הוא שכאשר ישנו ספק אם נשתנה הדין, כלומר המעמד ההלכתי, בלא שייכות לשינוי הגוף, כגון שזרק המקדש את כסף הקידושין לעבר המיועדת להתקדש,  שאז הוא ברשותה והיא מקודשת, או שנפל קרוב אליו, שאז הוא ברשותו ואינה מקודשת, מעמידים אותה על חזקתה הראשונה, שאינה מקודשת.
בכללים "חזקת הגוף" ו"חזקת הדין" פרטים מרובים ומורכבים, ואכמ"ל.
אמנם, מחלוקת ר"א ור"י נוגעת לרמת התקפות של הכלל הנדון, אלא שאין לענ"ד הכרח לתלות מחלוקת זו בשאלה האם "חזקה דמעיקרא" היא "בירור" או "הנהגה". ראה/י למשל שו"ת רע"ק איגר סי' קל"ו, וכנגדו נתיבות המשפט סי' ל"ד ס"ק ט"ו ועמו קונטרס הספקות כלל א סי' ו'. כפי שיתברר בהמשך, אפשר ליחס הן לר"א והן לר"י את שתי האפשרויות.

 11. כלומר "מחילים" את העבר על ההווה. במקרים אחרים, שלא כמו במקרה דידן, חלות העבר על ההווה היא גמורה, כלומר העבר חל על ההווה ממש. למשל, כאשר ישנו ספק בכשרות השחיטה, אנו אומרים "בהמה בחזקת איסור היא עומדת". פירוש הדבר הוא, שמכיוון שבהמה בחייה אסורה באכילה מדין "אבר מן החי", כך היא אסורה "במותה" עד שיתברר שהשחיטה כשרה (דעת רב הונא, חולין ט ע"א). במקרה דנן, החלת החזקה פירושה, שאנו ממשיכים את העבר (מצב הבתולין) עד לזמן הקרוב ביותר לזיהוי השינוי בהווה (אינה בתולה), ולא להווה ממש.
 12. ראה/י נידה ב ע"א – ב ע"ב.
 13 . המשנה והגמרא שם עוסקות במקרה של אשה שהתקדשה על דעת שאין בגופה מומין, ונמצאו מומין בגופה בליל הכלולות. הדיון שם הוא בשאלה על מי להביא ראיה. האם הבעל צריך להביא ראיה שהיה מקחו מקח טעות שאם לא כן הוא חייב בכתובת האשה, או שעל האב להביא ראיה שהמומין הופיעו לאחר הקידושין. עי"ש.
 14.  רש"י, כתובות עה ע"ב, ד"ה "לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל". וראה עוד תוספות רי"ד כתובות יב ע"ב ותוספות כתובות י ע"ב (בהקשר אחר), שעוסקים ביחס שבין מוחזקות האיש בממון לחזקת האשה.
 15. הגמרא בסוגייתנו משווה בין המקרה נדון במאמר למקרה של טענת "ברי" הנענית בטענת "שמא" בתביעת ממון סתם. בהמשך היא דוחה את האפשרות שר"א ור"ג מאמינים לאשה רק מכוח טענת "ברי" שלה אל מול טענת "שמא" של האיש, משום שגם מ"ד לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף יכול לסבור שהאשה נאמנה, משום שיש לה "מיגו" ו"חזקה". כפי שאמרנו לעיל בשם הריטב"א, היסוד של "ברי ושמא" מצטרף לכללים האחרים ביצירת נאמנות האשה לדעת ר"א.
בשאלת מינון המשקלים של הכללים הללו בהגדרת נאמנות האשה לדעת ר"א ור"ג, יש שאמרו שמיגו וחזקה הם רק סיוע לברי ושמא, ומ"ד "לא אמרינן ברי עדיף" סובר שביחד עם מיגו וחזקה אמרינן ברי עדיף (שיטה ישנה בשטמ"ק, כתובות יב ע"ב, מאירי שם ועוד). ויש שדנו בכוח ההכרעה של החזקה כגורם בפני עצמו, בטרם חזרו וכללו את הגורם של "ברי ושמא" כמשמעותי בדעת ר"א ור"ג (תוספות רי"ד, כתובות יב ע"ב בתחילתו). כך או אחרת, עדיין נדרשת תשובה לשאלה מדוע ר"י אינו מעניק לחזקה משקל המצטרף ל"ברי ושמא", בעוד שר"א ור"ג מעניקים לה את המשקל הזה.
 16. נחלקו חכמים ביחס למקור הדין (חולין י ע"ב). ר' יונתן סובר שדין "חזקה" נלמד מן הפסוק "ויצא הכהן והסגיר את הבית שבעת ימים". אומר ר' יונתן, שמא עד שיוצא הכהן המסגיר פוחת שיעור הנגע ושוב אין צריך להסגיר את הבית? אלא שסומך על כך שמה שראה בפעם האחרונה, עודנו עומד בשיעורו. ר' אחא בר יעקב חולק על ר' יונתן ואומר שהפסוק מדבר במקרה שהכהן יוצא "דרך אחוריו", כלומר, כשהוא מהלך לאחור ורואה את הנגע עד לרגע ההסגרה. בדעת ר' אחא בר יעקב נחלקו ראשונים. יש שאמרו שאין לדעתו דין "חזקה" כלל (רש"י שם, ד"ה "תניא דלא..."), ויש שאמרו לפרש את הפסוק ביוצא דרך אחוריו (רמב"ן ובית מדרשו שם), ודין "חזקה" נלמד מהלכה למשה מסיני (מהרש"א בדעת התוספות, שם יא ע"א, ד"ה מנא הא מילתא...").
 17. כפי שנראה להלן, מושגי הקביעות וההשתנות, הן אצל ר"א, והן אצל ר"י, הם יחסיים. כשם שר"י מודה כי הדברים נוטים להשתמר, כך ר"א מודה כי הדברים נוטים להשתנות. המחלוקת הינה מחלוקת של מינון ומשקל, כלומר, עד כמה משתמרים הדברים או משתנים, כפי שיבואר.   
 18. עוד אומרת המשנה (שם), כי אחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים. פירוש הדבר הוא כי הזמן הלינארי הוא גם ספיראלי, הואיל והרגלים חוזרים על עצמם פעם בשנה, אלא שחזרתם פירושה התקרבות מתמידה אלא נקודת הסיום של הקו המתוח בין המאורע של "בניסן נגאלו" (גאולת מצריים) למאורע של "בניסן עתידין להיגאל" (גאולה אחרונה). ראה/י שם, יא' ע"א.
 19. "היסטוריה" פירושה תיאור אירועי העבר מנקודת המבט הרואה את השפעתם על חיי האדם, על תרבותו, תודעתו ומושגיו. "זמן היסטורי" הוא תיאור של זמן המקבל את משמעותו מן הכרוניקה של ההתרחשות האנושית. תפיסת זמן כזו הינה מאוחרת יחסית בתולדות האדם. מכאן ההבחנה בין התקופה ההיסטורית לתקופה הפרה-היסטורית. תפיסת הזמן ההיסטורית מופיעה, ככל הנראה, בד בבד עם ראשית התיעוד ההיסטורי. ראה/י מאמר תמציתי של ד"ר יואב בן דור "מהו זמן – מהותו של הזמן" באתר "מצפה הכוכבים ברקת", ובהרחבה בערך "תודעת זמן", אנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה.
 20. בעניין זה ידועה אמרה המיוחסת ביו היתר לשל"ה הקדוש: "העבר חלף ואין, ההווה כהרף עין, העתיד עתיד עדיין, אם כן, דאגה מניין?". אמנם לשיטה זו אין הזמן קיים כלל כגורם משמעותי, ומכאן שגם ההווה אינו קיים כגורם משמעותי. אלא שאנו נוקטים כאן לשון "הווה" במשמעות של "עכשיו", כלומר במשמעות של יכולתנו לזהות ולתפוס תופעה, או סך של תופעות, כאשר תודעתנו נוכחת לקיומן, היווצרותן, כיליונן. במצב זה אנו יכולים לומר "עכשיו זה קורה" או "כך הם פני הדברים כעת". בשפה ההיסטורית מכונה "ההווה" במשמעות זו בשם "אקטואליה". עוד יש לציין כי ביה"ב רווחה תפיסה של זמן לינארי בו רק העבר והעתיד קיימים, בעוד שההווה אינו קיים כלל. ניראה כי ר"י סובר כדעה הרואה במציאות בהווה ממשות אונטולוגית תקפה. בעניין תפיסת זמן כזו, ראה/י "אנאדות" לפלוטינוס, הוצאת האוניברסיטה העברית בשיתוף עם מוסד ביאליק, ירושלים 1978, בתרגום נ. שפיגל, עמ' 234. בפילוסופיה המודרנית, חידש אנרי ברגסון את מושג ה"משך" (DURATION) בספרו "מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה" (הוצאת ספרים על שם מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ח, בתרגום יוסף אור, עמ' 48 ואילך), וראה/י בעניין זה אנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה, בערך "אדמונד הוסרל", סעיף 6.
 21. "זמן מחזורי" אינו זהה בהכרח ל"זמן עונתי" הואיל ומחזוריות עשויה להתקיים בלי קשר מובהק לעונות השנה. יחד עם זאת, מקורו ככל הנראה בקצב המחזורי העקבי ו"הבטוח" של מחזורי הטבע האסטרונומי. תפיסת זמן עונתית אופיינית לחברות חקלאיות (ראה/י מאמרו של ד"ר בן דור הנ"ל). לבד מספר קהלת, היא מקובלת מאוד בתרבות המזרח להבדיל. ראה/י בהגוודגיטה, הוצאת דע"ת, יפו, 2002, בתרגום ש. קאלו, עמ' 23. ביטוי של מחזוריות הזמן כרובד שהוא נעלה יותר מן הזמן הלינארי, מופיע אצל פלוטינוס (כנ"ל, "על התנועה הסיבובית", עמ' 269-272), הרואה בתנועה הסיבובית את יחסה של נפש העולם לאל. עי"ש. במחשבה המודרנית, ראה/י דברי "הגמד" ותשובת זרתוסטרא ב"כה אמר זרתוסטרא", הוצאת עם עובד, 2013, תרגום א. המרמן, חלק שלישי, "הנודד", עמ' 241.
עוד אומרת המשנה (שם) כי אחד בתשרי הוא ראש שנה לשמיטין וליובלות. שמיטה ויובל מציינים זמן שחישובו נעשה על ידי כפולות של שנים. אמנם, יש להם גם משמעות לינארית, הואיל והם מציינים, בצד הופעתם המחזורית, את תהליך ההתרחקות מן המועד של "בניסן ניגאלו " וההתקרבות אל המועד של "בניסן עתידין להיגאל", אלא שנראה כי המשנה מעדיפה להדגיש את ההיבט המחזורי שלהם, כאשר היא כוללת אותם במארג אחד עם "שנים".                                                                                    כמובן, "נטיעות" ו"ירקות" מבטאים באופן מובהק את מחזוריות העונה החקלאית – אסטרונומית.
 22. "חזרת הדברים על עצמם" אין פירושה בהכרח שהחזרה היא אל זהות מוחלטת של מה שהיה (כפי שסובר פ. ניטשה ב"מדע העליז", קטע 341, עמ' 354, הוצאת שוקן, 1985, י-ם ות"א, תרגום ישראל אלדד, וכן ב"כה אמר זרתוסטרא", כנ"ל בהערה הקודמת, חלק שלישי, עמ' 241 ואילך). "חזרה" יכולה להיות שיבה אל מצב המאופיין בדמיות עקרונית אל המצב הקודם, עם שונות בפרטים רבים. כך למשל, חורף תשע"ו הוא חורף כמו חורף תשע"ה. שניהם מקבלים את השם "חורף" משום מצבו של כדור הארץ ביחס לשמש. יחד עם זאת, הם אינם זהים.
 23. היפוכו של הכלל "העמד דבר על חזקתו". כאשר ההווה וודאי והעבר מסופק, אנו הולכים אחר ההווה. ראה/י קידושין עט' ע"א.
 24. כדעת רב שם.
 25. בין שאנו אומרים שמקורו מן התורה, ובין שאנו אומרים שמקורו מסברא (ראה/י ב"ק מו:), מדובר בכלל פורמלי שאינו מברר עובדות או מוציא את הצדק לאור, אלא רק משייך את הממון למוחזק  מבחינה משפטית. עיי"ש.
 26. שנאמר (דברים יט', טו) עלפי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר. העדים מקיימים את העובדה עליה הם מעידים, והיא כמו ניצבת לפנינו.

27. ראה/י סיוע לדברינו בתוספות רי"ד על אתר, הנ"ל.

הבעיה הקשה של קידושין בכפייה - כיצד מעצב מבנה ההכרה את ההלכה (חלק ב')

  כיצד מעצב מבנה ההכרה את ההלכה (חלק ב')

הבעיה הקשה של קידושין בכפייה
פתרון הבעיה בכלים קדם-פנומנולוגיים[1]

ראשי פרקים:
  1. פתיחה
  2. הגדרת מרחב הדיון - האם ייתכנו קידושין בכפייה
  3. שלושת התופעות היסודיות של הנפש
  4. הגדרות שונות של המושג "דעת" ומקומו במכר ובקידושין
    1. יישום ההגדרות במכר
    2. יישום ההגדרות בקידושין
  5. אופן ההשתייכות של האישה לאיש מצריך ביטוי הולם של תופעות הנפש היסודיות במעשה הקידושין
  6. סיכום

1.       פתיחה:
הזכות לבחירה מרצון בשותף לחיי הנישואין נראית ממבט ראשון כדבר מתבקש ומובן מאליו. ההכרות עם חיי הנישואין מלמדת כי הרצון ההדדי של בני הזוג לחיות האחד עם השני, הינו תנאי יסודי לקיום של נישואין ממושכים המניבים פירות יפים להועיל.
במאמר זה נעסוק במקרה בו אחד מן הצדדים במעשה הקידושין אולץ לקדש או להתקדש בניגוד לרצונו[2]. הקושי המיוחד שמעלה מקרה כזה בפנינו עשוי למצוא את פתרונו בדרך ניתוח מסויימת של מבנה ההכרה האנושי.

2.       הגדרת מרחב הדיון - האם ייתכנו קידושין בכפייה?
הגמרא (בבא-בתרא מח:) מציגה את הדיון הבא: "...ואמר אמימר תליוה וקדיש, קידושיו קידושין. מר בר רב אשי אמר, באישה ודאי קידושין לא הוו. הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה".
פירוש הדברים: הדיון הקצר שהבאנו, תלוש מתוך הקשר רחב יותר של עיסוק בשאלה: האם מעשה של קניין יכול לחול מבחינה משפטית, גם כאשר המקנה נאלץ להקנות כתוצאה מלחץ פסיכולוגי[3] (איום בפגיעה כלכלית, למשל) או מאלימות שהופנו כלפיו.

במקרה של מכר (כלומר, של קניין קרקע או מטלטלין. בגמרא מובא כדוגמא מקרה של קניין שדה), מסיקים האמורא רב הונא שהקניין הוא קניין לכל דבר, בתנאי שהקונה המתין לביטוי של הסכמה מצידו של המקנה קודם שעשה את מעשה הקניין[4]. זאת חרף העובדה שהמקנה לא רצה להקנות מלכתחילה, ונאלץ לעשות זאת כתוצאה מפחד או כאב פיסי. הסברא העומדת ביסוד דעתו של של רב הונא היא כדברי הגמרא (שם): "אגב אונסיה גמר ומקני" (אגב אונסו גמר בדעתו להקנות). פירוש הדבר הוא כי הסכמת המוכר להקנות, דינה כהסכמה לכל דבר, חרף העובדה כי היא הושגה באמצעות איומים ואלימות פיזית. במהלך הדיון מציגה הגמרא את דעתו של האמורא רב ביבי הסובר כי בכל מקרה של כפייה במכר לא חל הקניין. ברם, מסקנת הגמרא היא כדעת רב הונא[5]: "תליוהו וזבין זביני זביני[6]" (תלוהו ומכר, מיכרו מכר). סביר להניח, כי הקורא עשוי לתמוה לנוכח מסקנה זאת, הנראית כבלתי מוסרית בעליל. בהמשך המאמר, נשתדל לבאר את ההיגיון המונח ביסודה של מסקנה זו.

גם במקרה של קידושין, מסכימים האמוראים הדנים בנושא (אמימר ומר בר רב אשי) כי מן התורה חלים הקידושין חרף העובדה שהם נעשו בכפיה ("תליוה וקדיש קידושיו קידושין" - תלו אותה וקידש, קידושיו חלים). המחלוקת היא אך ורק בשאלה, האם הקידושין חלים גם מדברי חכמים. אמימר סובר שכן. לעומתו, מר בר רב אשי סובר שהואיל והקידושין נעשו בכפייה, מפקיעים חכמים את חלותם וכמו לא היו דברים מעולם. יש מן הראשונים המבארים את חלות קידושי הכפייה מן התורה באומרם שכמו במכר, גם בקידושין מקנה האישה את עצמה בתורת אובייקט[7] (מה הם ההבטים ה"אובייקטיביים" שבאישה נסביר בהמשך). מכאן שכשם שמכר חל בכפייה, כך גם קידושין חלים בכפייה[8]. האישה בתורת סובייקט מקנה, מוכרת את עצמה בתורת אובייקט נקנה ממש כשם שבעל שדה מוכר את שדהו.
דעתם של אמימר ומר בר רב אשי מעלה בעיה קשה: קידושי אישה בכפיה נראים כעומדים בניגוד לדברי הגמרא (קידושין ב:) בנוגע להיות דעת האישה מרכיב הכרחי לחלות הקידושין - "מדעתה אין (כן), שלא מדעתה לא". פשט הדברים שם ניראה כסותר בעליל את האפשרות של קידושי אישה בכפיה. אם "הסכמה" יכולה להיות מושגת בכפיה, מה ערך יש באמירה "שלא מדעתה לא"?! זאת ועוד, העובדה כי אותם חכמים אינם מזכירים כלל אפשרות של כפיית האיש במעשה הקידושין מלמדת כי לדעתם אין כל אפשרות של חלות הקידושין במקרה כזה[9]. אפשרות של קידושי כפייה קיימת לדעתם רק כאשר האישה מאולצת להתקדש.

הסמ"ג (ספר מצוות גדול), מציג גירסה שונה של הדיון בגמרא: "תליוהו וקדיש קידושיו קידושין". לפי גירסה זו, מחלוקת אמימר ומר בר רב אשי נוגעת אך ורק במקרה בו אולץ האיש לקדש את האישה. האפשרות שהקידושין חלים כאשר האישה נאלצת להתקדש בכפייה כלל לא מוזכרת בגירסה זו. פירוש הדבר הוא, כי התורה (ולא רק חכמים) מורה שהקידושין אינם חלים במקרה שהאישה אולצה להתקדש, וזאת בניגוד לגירסה הראשונה שהצגנו.

כך או כך, בין שמדובר במכר, ובין שמדובר בקידושין; בין שמדובר בכפיית האיש לקדש ובין שמדובר בכפיית האישה להתקדש; עולה קושי מן המסקנה כי קניין יכול לחול בכפייה, הואיל ובנוסף לנטייתנו האינטואיטיבית הסולדת מאפשרות כזו, גם המקורות מלמדים כי לשם חלותו של מעשה קניין (מכר או קידושין) נצרכות דעת מקנה ודעת קונה[10].

לאור האמור עולות בפנינו כמה שאלות קשות:
1.       כיצד מחילה התורה קניין שנעשה תוך הפעלה של לחץ פסיכולוגי או של לחץ פיזי?
2.       האם ייתכן כי ישנו הבדל בין משמעות ה"דעת" הנצרכת במעשה הקידושין למשמעות ה"דעת" הנצרכת במעשה המכר? האם הבדל זה הוא אשר יוצר את ההבדל בין המסקנה במקרה של מכר ובין המסקנה במקרה של קידושין?
3.       האם ייתכן כי ישנו הבדל בין משמעות מושג הדעת הנדרשת מן האיש במעשה הקידושין ובין משמעות מושג הדעת הנדרשת מן האישה? האם ייתכן כי הבדל זה הוא אשר יוצר את החילוק בין איש לאישה לפי הגרסאות?

על-מנת להשיב על שאלות אלה, עלינו להציג תחילה את כלי הניתוח בהם נשתמש.

3.       שלושת התופעות היסודיות של הנפש:
שיטת הפסיכולוגיה התיאורית[11], שהופיעה בסוף המאה ה-י"ט ואשר לימים כונתה בשם "פסיכולוגיה פנומנולוגית", לימדה כי תפקודי הנפש מתחלקים לשלושה סוגים[12]:
                        א. דימוי.
                        ב. שיפוט.
                        ג. התעניינות.

בשם "דימוי" מכונה הפעולה הנפשית המכוונת לתפיסה של דבר מה הניצב לפנינו, בין אם זהו דבר הניתן לנו כממשות אובייקטיבית, בין אם אנו מעלים אותו בדמיוננו (ואין זה משנה אם הדימוי הוא חזותי או שהוא מתייחס לחוש אחר) ובין אם אנו חושבים אותו כמושג או כרעיון. פעולת הדימוי הינה תיאורית (דסקרפטיבית) ונייטרלית לחלוטין. בעצם פעולת הדימוי אין נקיטה של עמדה, ישנה אך ורק התייחסות למה שישנו כפי שהוא נתפס. "אני רואה אריה", "אני מדמה אריה", "אני חושב על אריה". משפטים אלה מביעים את פעולת הדימוי ומדגימים את אופיה התיאורי-נייטראלי.

בשם "שיפוט" מכונה הפעולה הנפשית בה אנו נוקטים עמדה מאשרת או שוללת כלפי דימוי כלשהו. למשל, אם אנו סבורים שדבר כלשהו הוא אמיתי או שקרי, ממשי או דמיוני, נכון או בלתי-נכון, הרי שאנו מבצעים פעולה שיפוטית. "האריה קיים במציאות/הערפד אינו קיים", "מושג זה הינו נכון/מושג זה אינו נכון". משפטים אלה מביעים את פעולת השיפוט ומדגימים את אופיה הדואלי, הקוטבי, אשר אינו קיים בתופעת הדימוי. פעולת השיפוט עשויה לעתים לשמש בסיס להחלטה מעשית. אם אנו סוברים שמושג מסויים הינו נכון, הרי שנבחר לאמץ אותו ואף לנהוג על-פיו ולהיפך.

בשם "התעניינות" מכונה הפעולה הנפשית בה אנו מביעים יחס של סימפטיה או אנטיפטיה, רצייה או סלידה, משיכה או דחייה, כלפי דימוי מסויים. "התפוח טעים/הגוייבה אינה טעימה", "המורה מרתק/הנושא משעמם", משפטים אלה מביעים את פעולת ההתעניינות ומדגימים את המבנה הדואלי האופייני לה. כפי שאנו רואים, בדומה לפעולת השיפוט, גם פעולת ההתעניינות באה תמיד לידי ביטוי בשני קטבים. גם בה קיימים ה"כן" וה"לא". בהבדל מן השיפוט המשתית את תהליך הבחירה על ערכים "אדישים", אובייקטיביים, הרי שההתעניינות משתיתה את תהליך הבחירה על ערכים אינטרסנטיים, על מושגים של "רצוי" ו"בלתי רצוי". לעתים היא כרוכה בפעולת השיפוט ולעתים היא מתרחשת בלעדיה. כאשר אני מבכר רעיון אחד על-פני רעיון אחר, אני עשוי לבטא בה בעת שתי תופעות נפשיות: מחד אני "שופט" באמרי "רעיון זה נכון/רעיון זה אינו נכון"; מאידך אני "מתעניין" באמרי "הרעיון הנכון מקסים אותי/הרעיון הבלתי-נכון מכעיס אותי". לעומת זאת, כאשר אני ניצב מול תפוח וגוייבה ומעדיף את התפוח על פני הגוייבה, אני עשוי לפעול כך ללא כל "שיפוט". במקרה כזה אני מבטא "התעניינות" טהורה.

שתי התופעות הנפשיות האחרונות (השיפוט וההתעניינות) תלויות לעולם בתופעת הדימוי. כאשר אני שופט, הרי שאני שופט משהו. כאשר אני מתעניין, הרי שאני מתעניין במשהו. תופעות השיפוט וההתעניינות מתייחסות איפוא תמיד אל דימוי מסויים.

חשוב לציין כי מן הניסיון אנו למדים, שגם בתהליך השיפוט וגם בתהליך ההתעניינות קיימות 'רמות' או 'עוצמות' שונות של בחירה. בתהליך המאפיין את תופעת השיפוט עשוייה להתרחש בחירה על בסיס של וודאות וברירות גמורה, ועשוייה להתרחש בחירה על בסיס של וודאות וברירות חלקית. במקרה הראשון תהיה הבחירה החלטית. במקרה השני תהיה הבחירה מהוססת. בתהליך המאפיין את תופעת ההתעניינות עשוייה להתרחש בחירה כתוצאה מרצון עז, ועשוייה להתרחש בחירה כתוצאה מרצון חלש. במקרה הראשון תהיה הבחירה נמרצת. במקרה השני תהיה הבחירה רפה[13].

כעת נראה כיצד מובלעות הגדרות אלה בשיקולי ההלכה וכיצד היא מכריעה על-פיהן.

4.       הגדרות שונות של המושג "דעת" ומקומו במכר ובקידושין.
המושג "דעת" מתאר את יכולתנו להתייחס באופן מודע אל הדברים. כאשר מדובר בפעולה של בחירה, הרי שקיום הדעת פירושו שהבחירה נעשית על בסיס רמה מספקת של מודעות. בחירה פירושה - הבעת חיוב או שלילה כלפי מושא מסויים. בחירה מודעת פירושה, שהבעה זו מתרחשת באופן מודע. מכאן שב"דעת מקנה" וב"דעת קונה" צריכה להתקיים הבעה חיובית מודעת כלפי הקניין. לדעתנו, הבעה זו חייבת להיות אקט פעיל[14]. מדוע? ובכן, כפי שראינו לעיל, בחירה מודעת יכולה להתרחש כביטוי של "שיפוט", כביטוי של "התעניינות" וכביטוי של שניהם. פירוש הדבר הוא שאם אנו אומרים כי ב"דעת מקנה" (במקרה של אישה או במקרה של בעל שדה) צריכה להתקיים הבעה חיובית מודעת של המקנה כלפי הקניין, הרי שהבעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בהכרעה שיפוטית פעילה ('פעולה זו הינה נכונה'), בהכרעה התעניינותית פעילה ('פעולה זו הינה רצויה') ובהכרעה פעילה של שתיהן ('פעולה זו נכונה ורצויה').
הבעה פעילה של בחירה עשויה להתרחש ב"עוצמות" שונות (כדלעיל): היא עשויה להיות החלטית או מהוססת, נמרצת או רפה. החלטה מהוססת או רפה עשוייה להראות כ'סבילה', בעוד שהבעה חיובית החלטית או נמרצת עשויה להראות כ'פעילה'. בניגוד לדרך תפיסה זו,  ההגדרות שהצגנו לעיל מראות כי בחירה הינה לעולם ביטוי נפשי פעיל. ההבדלים בין מקרים שונים של בחירה נעוצים, איפוא, בעוצמת ההבעה[15].

כעת נראה כיצד יישום הגדרות אלה, עשוי לסייע בחישוף היסודות של השיטות השונות במקרים השונים של הקנאה בכפייה. במילים אחרות: כעת מוטל עלינו לזהות את היסוד הנפשי הנמרץ או הרפה בכל מקרה ובכל שיטה, היסוד אשר מכח עוצמתו או חולשתו חל הקניין או פוקע לפי הדעות השונות.

4. א. יישום ההגדרות במכר:
כפי שראינו לעיל, הסברא העומדת ביסוד הדין "תליוהו וזבין - זביניה זביני" הינה "אגב אונסיה גמר ומקניה". סביר להניח שאם נשאל את המקנה לאחר מעשה האם רצה להקנות את שדהו, התשובה תהיה שלילית.
רצייה הינה פעולה נפשית השייכת לתופעת ה"התעניינות" הנזכרת לעיל. פירוש הדבר הוא כי בפעולת הבחירה שהובילה להחלטה להקנות את השדה חסר לכאורה מרכיב ה"התעניינות". מכאן שהגורם הדומיננטי שפעל את מעשה הבחירה הינו מרכיב ה"שיפוט". במקרה דנן באה תופעת ה"שיפוט" לידי ביטוי במחשבה כגון: 'אמנם, איני רוצה למכור את השדה, ברם אינני מעוניין להנזק או לסבול. עדיף לי, איפוא, למכור את השדה'. לעומת הביטוי ההחלטי של ה"שיפוט" במקרה זה, מתבטאת תופעת ה"התעניינות" באופן רפה. 'אינני רוצה למכור את השדה, אך אני מסכים לכך'. הסכמה הינה ביטוי רפה של 'התעניינות'. היא עשוייה להחשב בטעות כהעדר גמור שלה, הואיל וכנגדה מופיע ביטוי נמרץ יותר של שלילה והסתייגות ("איני רוצה"). את היסוד למסקנה כי דעת מקנה במכר עשויה להתקיים ברמה מספקת גם כאשר הרצון הוא רפה, מלמדת הגמרא בתחילת הדיון בסוגיית מכר בכפייה (בבא בתרא מ"ז:) : "תליוהו וזבין זביניה זביני. מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני"(תלוהו ומכר, מכירתו מכר. מה הטעם? בכל מכר, אלמלא נאנס למכור לא היה מוכר, ואפילו כך מכירתו חלה[16]). בעולם הממונות אנו פועלים לעתים קרובות על סמך החלטות הגיוניות שאינן עולות בקנה אחד עם רצוננו. הויתור שאנו עושים במקרים כאלה נראה כדבר מתבקש ומובן מאליו. אשר על כן, סובר רב הונא כי גם במקרה של כפייה על-ידי גורם חיצוני עשוי הדבר להיות לגיטימי.

לדעת רב הונא ההרכבה של בחירה שיפוטית החלטית עם ביטוי רפה של התעניינות די בה כדי לומר כי ישנה במקרה כזה דעת מקנה.
לדעת רב ביבי, גם יסוד ההתעניינות צריך לבוא לידי ביטוי נמרץ דיו על-מנת שתתקיים דעת מקנה.
בהמשך דברינו נידרש למהויות המונחות ביסוד הדעות השונות.

4. ב. יישום ההגדרות בקידושין:
כפי שראינו לעיל, ישנן שתי גירסאות שונות של הגמרא בסוגיית קידושין בכפייה. בגירסא הראשונה נאמר "תליוה וקדיש - קידושיו קידושין". פירוש הדבר הוא כי דווקא בכפייה של אישה להתקדש יכולים הקידושין לחול מן התורה, ואילו בכפיית האיש אין הקידושין יכולים לחול.
בגרסא השניה, לעומת זאת, נאמר "תליוהו וקדיש - קידושיו קידושין". פירוש הדבר הוא כי דווקא בכפיית האיש יכולים הקידושין לחול מן התורה, ואילו בכפיית האישה אין הקידושין יכולים לחול. בבעיית כפיית האיש לקדש נשוב לעסוק בהמשך. קודם לכן נשתדל למצות את העיסוק בבעיה שמעלה המקרה של כפיית האישה להתקדש.

נראה לומר כי המחלוקת הנגזרת מחילופי גרסאות אלה, מלמדת על הבדל של השקפה בנוגע להכרחיות מרכיב ההתעניינות בקשר הקידושין. (כפי שנראה להלן בסעיף 6, הבדל זה נגזר ממחלוקת יסודית הרבה יותר). לפי הגרסא הראשונה, מרכיב זה מוכרח להתקיים בדעת האיש באופן נמרץ דיו, בעוד שבדעת האישה, די לנו בהחלטיות שיפוטית המלווה בהתעניינות רפה (הסכמה). רפיון זה ברמת ההתעניינות מצד המקנה, קיים גם במקרה של מכר בכפייה. גם שם הוא מספיק על-מנת להחיל את המכר.

את הטעם לזהות בין מכר לקידושין (בגרסא הראשונה) ניתן להסביר בדרכם של הראשונים אשר ביארו את שיטות אמימר ומר בר רב אשי (לעיל) באומרם כי האישה מקנה את עצמה  בתורת אובייקט לאיש, כשם שהמוכר מקנה את אובייקט הקניין לקונה. מן הפסוק "כי יקח איש אישה[17]" אנו למדים כי בעוד שה"קיחה" נעשית ביוזמתו של הגבר אשר אין איש מאלצו לכך, כלומר מתוך התעניינות נמרצת דיה, הרי שהאישה נדרשת להסכמה גרידא, או להתעניינות רפה בלבד[18].

את הטעם להבדל בין מכר לקידושין ביחס לדבר הנקנה (בגרסא השנייה) ניתן להסביר בכך שבניגוד לדעה הראשונה, אין האישה מקנה את עצמה בתורת אובייקט בלבד. למעשה הקידושין ולמקומה של האישה בתורת נקנה משמעות שונה לחלוטין ממכר בעלמא. הבדל יסודי זה, מחייב את קיומה של התעניינות נמרצת מצידה של האישה בהווצרות קשר הקידושין.

5.       אופן ההשתייכות של האישה לאיש מצריך ביטוי הולם של תופעות הנפש היסודיות במעשה הקידושין.
כפי שאמרנו לעיל, וכפי שנראה להלן, המחלוקת בשאלה: האם ייתכנו קידושי אישה בכפייה, או לא ייתכנו, נגזרת מהבדל יסודי בהגדרת מהות "האישה", או ליתר דיוק מן התשובה לשאלה מהו המרכיב בזהותה של האישה הנקנה לאיש. הבדל כזה גוזר שוני בהגדרת מהות הקידושין ובהבנת תפקיד האישה בהליך הקידושין. השאלה העומדת על הפרק היא: באיזה אופן "משתייכת" האישה לאיש ע"י מעשה הקידושין, ולאור זאת, אילו ביטויים של יחס חיובי מצידה של האישה צריכים להתקיים במעשה הקידושין?

כפי שראינו לעיל, ניתן לומר כי האישה נקנית לאיש בתורת אובייקט. השקפה זו עשויה להתאים לדעה המצדדת בחלותם של קידושי אישה בכפיה בדומה למכר. יסוד "אובייקטיבי" זה שבאישה יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים:
א. האישה בתורת אובייקט שימושי:
במקרה זה תבוא לידי ביטוי משמעות הקניין בהיותה של האישה אמצעי לקיום מצוות פריה ורביה, בזכויותיו של הבעל במעשי ידיה, בהנאה מפירות נכסיה, וכו'… הגדרה זו מסבירה את יכולתו של הבעל להפר את נידרי אישתו בזכות להסיר הגבלות המצמצמות את פוטנציאל השימוש של האיש באישה.
ב. האישה בתורת אובייקט שימושי וממוני:
במקרה זה תבוא לידי ביטוי משמעות הקניין גם בהיות האישה קנוייה לאיש בגופה[19], כלומר בהיותה רכושו של האיש. הגדרה זו מסבירה את יכולתו של האיש להפר את נידרי אישתו בזכות לקבוע את זהותו ואופיו של רכושו.

בשני אופנים אלה מקנה האישה את עצמה לאיש בתורת אובייקט. כלומר, האישה בתורת סובייקט-מקנה מקנה את עצמה בתורת אובייקט-נקנה. מודל זה של יחסי מקנה-נקנה באישה דומה באופיו למכר. כשם שבמכר די בהסכמה שאין עימה רצון נמרץ על-מנת להגדיר דעת מקנה ("תליוהו וזבין - זביניה זביני"), כך הוא הדבר, לפי השקפה זו, גם בקידושין ("תליוה וקדיש - קידושיו קידושין"). מכיוון שיסוד ההתעניינות הנמרצת אינו הכרחי במודל יחסים זה, יכול הקשר להתבסס על יסוד השיפוט ההחלטי בלבד, ומשום כך יכולה הכפייה לפעול את חלות הקידושין.

שונה הוא הדבר בהשקפה הבאה לידי-ביטוי בגרסת הסמ"ג בגמרא: במקרה זה נראה לומר כי השתייכותה של האישה לאיש אינה קיימת במישור יחסי בעלות-רכוש אלא במישור יחסים של מחויבות אישית סובייקטיבית. כאן נתפסת האישה המתקדשת כאדם המייחד את עצמו, את רגשותיו, את מעשיו, את כל עולמו לאדם אחר[20]. כאן עומד הקשר האישי, או שמא הבין-אישי במוקד היחס שבין האיש לאישה. לאור האמור, הופך מרכיב ההתעניינות ליסוד מהותי והכרחי ביצירת הקשר, ומשום כך אין הכפייה יכולה לפעול חלות של קידושין. התעניינות נמרצת יכולה להתקיים אך ורק מתוך חופש של בחירה.

כפי שראינו לעיל מעלה גרסת הסמ"ג בעיה נוספת. מן התורה יכולה כפיית האיש לפעול את חלות הקידושין. השאלה במקרה זה הינה: כיצד ייתכן הדבר לאור הפסוק "כי יקח איש אישה" המלמד על יוזמתו הפעילה של האיש במעשה הקידושין? הרי לכאורה, יש לנו לומר כי יוזמה פעילה יסודתה ברצון פעיל, או כפי שאנו מכנים זאת התעניינות נמרצת.

תשובה לשאלה זו ניתן אולי למצוא בדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק ד', הלכה א'): "אין האישה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל-כורחה - אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל-כורחו - הרי זו מקודשת. ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת…".
נראה לומר כי סברת הרמב"ם להחיל קידושין בכפיית האיש נעוצה בעובדה שהאיש יכול לקדש נשים רבות, ועל-כן יכול הוא להרשות לעצמו לחיות עם אישה לא רצוייה. במקרה של אישה, לעומת זאת, הואיל והיא יכולה להתקדש רק לאיש אחד - אין לכפות עליה קידושין לאיש שאינו רצוי בעיניה. הפתרון לבעיית הקידושין בכפיית האיש הינו איפוא מעשי ולא מהותי.




     6.       סיכום:
חלותם של קידושין בכפיית האישה מעוררת התנגדות מוסרית אינטואיטיבית נמרצת אצל הלומד בן-זמננו. הטעם להתנגדות נעוץ בהבדל תרבותי שקיים בין תפיסת מעמד האישה כיום לבין תפיסת מעמד האישה אצל חלק מחכמינו הקדמונים. 

כפי שראינו, הבדל זה קיים גם בין גרסאות שונות של התלמוד הבבלי, ועשוי להצביע על דיון פנימי וברור מושגים בנושא זה (אנו מניחים כי גרסאות שונות בתלמוד הבבלי אינן רק בגדר "טעות סופר", ח"ו). 

ניתוח המקור בכלים שהצגנו לעיל מלמד כי זרם חשוב בתורה שבעל-פה תופס את היחס של הבעל לאישתו כרכושני במידת מה[19]. האישה במקרה זה נתפסת כאובייקט שימושי/ממוני של הבעל. לעומת זאת, זרם אחר מגדיר את האישה כגורם אנושי סובייקטיבי. אשר על כן, רק רצונה ובחירתה החופשיים עשויים לכונן קשר לגיטימי בינה לבין האיש.

כדרכינו במאמרים אלה עסקנו בפתרון של שאלות מוסריות דרך ניתוח מבנה ההכרה האנושי, ועוד נשוב ונעשה זאת במאמרים הבאים, בע"ה.





[1] כוונתנו ל"פסיכולוגיה התיאורית" של פראנץ ברנטאנו.

[2] אמנם, במה שנוגע למעשה הקניין ייתכן הבדל יסודי בין קונה למקנה, ובמקרה דידן בין איש לאישה, באופי הכוונה והדעת של כל אחד מן הצדדים, משום שבכגון הא אפשר לומר שהאיש עושה את עיקר המעשה והאישה רק 'מאפשרת' את המעשה. ברם, במאמר זה איננו עוסקים במעשה הקניין עצמו, אלא בשאלת הרצון להיות שותף בקניין כזה. דוגמא להבדל בין איש לאישה במעשה הקניין עצמו, אפשר למצוא במסכת קידושין (ה:), בברייתא: "תנו רבנן: כיצד בכסף? נתן לה כסף או שווה כסף ואמר לה: 'הרי את מקודשת לי', וכו"…  ע"ש.

[3] הגמרא במסכת בבא בתרא, דף מ: מביאה דוגמא ללחץ פסיכולוגי שמפעיל המבקש לקנות על בעלים של רכוש. ראה שם ("מעשה דפרדיסא...").

[4] ביחס לביטוי ההסכמה מצד המקנה נחלקו ראשונים: רשב"ם (בבא בתרא מ"ז: ד"ה "תליוהו וזבין") סובר שההסכמה צריכה לבוא לידי ביטוי באמירה מפורשת של המקנה "רוצה אני". ואילו מדברי הרמב"ם (הלכות מכירה, פרק י' הלכה א') משמע שאין צורך באמירה, אלא די לנו בהתנהגות המאשרת את הסכמת המקנה להקנות: "...ולקח את דמי המקח...", ע"ש.
[5] במהלך הדיון עד סופו תתייחס הגמרא רק לדעתו של רב הונא (ותתעלם מדעת רב ביבי). מכאן שמסקנת הגמרא היא כדעת רב הונא.

 [6]ראה בית-יוסף, סימן ר"ה, א' שמביא את הדיון בראשונים במקרה של "תליוהו ויהיב" (תלו אדם וכפו עליו לתת מתנה - בלא כל תמורה), ששם לא חל הקניין כלל ועיקר. וראה גמרא, בבא קמא ס"ב. שמבחינה בין גזלן/חמסן ובין מקרה דנן ("תליוהו וזבין").

[7] רשב"א קידושין דף ב: ד"ה "תנא: האישה נקנית דמדעתה אין, בעל כורחה לא". רשב"ם בבא בתרא מ"ח: ד"ה "תליוה וקדיש".

[8] ביאור הדברים יופיע בהמשך ביתר פירוט ועמקות.


[9] יבואר בהמשך...

[10] בעניין הצורך בדעת קונה ודעת מקנה לשם חלות הקניין ראה בהרחבה בשו"ת "אבן ישראל" להגאון ר' ישראל יעקב פישר זצ"ל.

[11] פראנץ ברנטאנו (ראה ערך, אנציקלופדיית סטאנפורד לפילוסופיה).

[12] אנו בחרנו בתרגומו של ש.ה. ברגמן למושגים אלו. ברנציקלופדיית סטאנפורד לפילוסופיה מופיעים מושגים אלו בשמות: Presentations  (דימויים), Judgments (שיפוטים) ו-Phenomena of love and hate (תופעות של אהבה ושנאה).

[13] הר"ן על מסכת נדרים, דף ל. ד"ה "ואישה נמי..." אומר: "אלא כיוון שהתורה אמרה 'כי ייקח איש אישה' ולא אמרה 'כי תלקח אישה לאיש' לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל. ומש"ה אמרינן בפ"ק דקידושין (ה:) דאי אמרה היא: 'הריני מאורסת לך' אין בדבריה ממש, אל מכיוון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשווי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר, והבעל מכניסה לרשותו. הילכך, אין אנו דנין בקידושין מצד האישה אלא מצד הבעל...".
מדברי הר"ן נראה כי הוא תופס את דעת האישה כהתבטלות גמורה של האישה בפני האיש. האישה עושה עצמה כהפקר, כחפץ פסיבי לחלוטין. אצל רבותינו האחרונים מכונה מצב זה בשם "התרצות", וראה הגר"ש שקאפ "שערי יושר" ז'-י"ב (ובחידושיו למסכת בבא בתרא סימן כ"ז ששם הוא מכנה זאת "רצון קליש"), וכן "קונטרסי שיעורים" על מסכת נדרים א'-ט"ו. עוד נקרא מצב זה ברבותינו האחרונים בשם "ניחותא".

[14] ייתכן לומר כי דרך החשיבה שאנו מציעים כאן חולקת, במידה מסויימת, בסברא על האופן שבו הבינו רבותינו האחרונים את המושגים "התרצות" ו-"ניחותא". ייתכן לומר כי הם תופסים את המושגים הללו כמייצגים התנהגות פאסיבית לחלוטין, בניגוד לדעתינו. ברם, אין הכרח לומר כך וייתכן לומר שגם הם סוברים כי מדובר בהתנהגות פעילה בעוצמה נמוכה (כפי שניתן לראות בביטויו של הגר"ש שקאפ "רצון קליש").

[15] ראה הערה קודמת.

[16] אמנם הדברים נאמרים בבחינת "סלקא דעתין" אך למסקנה אינם נדחים. ונראה כי למרות שהגמרא שם דוחה  אותם כהוכחה חותכת היא מקבלת אותם, בסופו של דבר, כבסיס משפטי הנותן לגיטימציה לאמירה "אגב אונסיה גמר ומקניה".

[17] דברים כ"ד, א'.

[18] ראה הערה 11.

[19] הדברים עשויים לעלות בקנה אחד עם שיטת הר"ן שהזכרנו לעיל (הערה 11). ברם, אין להעלות על הדעת שמדובר כאן בקניין גוף גמור כפי שהוא הדבר בדיני עבד ושפחה כנעניים, אשר נקנים גם בקניין חזקה (משנה קידושין כ"ב:) ובהגבהה (גמרא, קידושין שם), והרי פשוט הדבר שאין צורות קניין אלה מועילות לקידושי אישה.

[20] תוספות, קידושין ב: ד"ה "דאסר לה כולי עלמא כהקדש".